מניעת זרימה חוזרת במבני מגורים, מסחר ובתי חולים.
הדרישות הסמויות שהורסות פרויקטים בשלב טופס 4
יש בעולם האינסטלציה נושא אחד שכל יזם מתעלם ממנו עד הרגע שבו הוא לא יכול עוד להתעלם, ואז הוא מגלה שזה היה הדבר הכי חשוב בכל המערכת. הנושא הזה הוא מניעת זרימה חוזרת, הידוע בעברית מקצועית בקיצור מז”ח, ובאנגלית בכינוי Backflow Prevention. אדריכלים מוכרים את השם, יועצים מוכרים את התקנים, ויזמים, רובם, חושבים שזה משהו טכני שיועץ האינסטלציה ידאג לו ושאין מה להתעמק בו. אבל בפועל, מי שעובד בתחום שנים יודע שמערכות מז”ח שלא תוכננו נכון הן אחת הסיבות הנפוצות ביותר לכשלים בקבלת טופס 4, להוצאות בלתי צפויות בשלבי הביצוע ובמיוחד לסכסוכים מאוחרים מול תאגיד המים. שווה למקדיש לזה כמה דקות של קריאה.
הרעיון הבסיסי של מז”ח הוא פשוט. בכל בניין יש מערכת אחת של מי שתייה שנכנסת מהרשת העירונית, ויש בו מספר מערכות אחרות שיכולות להזדהם או לזהם את המים. למשל, מערכת השקיית גינה שיכולה להכיל דשנים שיורים אחורה לתוך הקווים. מערכת מיזוג מים שמכילה תוספים כימיים נגד אצות וקורוזיה. מערכת מתזים שמכילה מים שעמדו בצנרת חודשים ושנים. מערכת בריכה עם כלור. מעבדה כימית או מרפאה רפואית. בכל אחד מהמקרים האלה, אם בלחץ הרשת מתרחש שינוי, למשל בעקבות פיצוץ צינור עירוני שיוצר ואקום זמני, יכול לקרות שמים מזוהמים שואבים בחזרה אל מערכת מי השתייה הציבורית, ומכאן הם מגיעים לברזים של בתים אחרים בשכונה. המקרים מהסוג הזה תועדו ברחבי העולם והגיעו לעתים גם לתוצאות בריאותיות חמורות.
כדי למנוע את הסיכון, חוק תקנות בריאות העם בישראל, בדומה לתקנים בארצות הברית ובאירופה, מחייב התקנה של מתקני מניעת זרימה חוזרת בכל מקום בבניין שיש בו אפשרות של זיהום. יש שלושה סוגים עיקריים של מתקנים, ואת אחד מהם בוחרים לפי רמת הסיכון. הסוג הראשון, המוכר והבסיסי ביותר, הוא ניתוק אווירי, כלומר רווח פיזי בין פתח הברז לבין משטח המים. זה הפתרון של אסלת בית כיסא רגילה, של ברז ביתי מעל כיור, של כל מקום שבו אין סיכון למגע. כשהפתרון הזה לא ניתן ליישום, עוברים לסוג השני, שסת אל חוזר כפול עם פתח דליפה, באנגלית Double Check Valve, המתאים לסיכון בינוני. בסיכון הגבוה ביותר נדרש המכשיר המתקדם ביותר, מה שנקרא מתקן אזור לחץ מופחת, או באנגלית Reduced Pressure Zone, ובקיצור RPZ. המכשיר הזה הוא הסטנדרט הזהב, הוא יקר, מורכב, דורש תחזוקה שנתית, אבל הוא מספק את ההגנה הגבוהה ביותר ולעתים אין לו תחליף.
עכשיו לכשלים שיזמים פוגשים. הכשל הראשון הוא בחירת הסוג הלא נכון. ראיתי פרויקטים של בתי חולים פרטיים שבהם תוכנן מתקן מהסוג הבינוני במקום שבו התקנים מחייבים את הסוג העליון. כשבא הביקור מטעם משרד הבריאות לטופס 4, התגלה שצריך להחליף את כל המתקנים, לבצע תכנון מחדש של חדר הראש, ולעכב את הפעלת בית החולים בחודשיים. הבעיה הזו אינה ייחודית לבתי חולים. בכל מסעדה גדולה שבמגדל משרדים, בכל מעבדה במכללה או באוניברסיטה, בכל מסחר עם פעילות שיש בה כימיקלים, נדרש לעתים קרובות מתקן מסוג RPZ, ואי אפשר לחסוך בו בלי לשלם פעמיים בהמשך.
הכשל השני הוא חוסר הקצאה של מקום פיזי בתכנון. מתקן RPZ דורש חדר ייעודי, מקום שיש בו ניקוז רצפתי כי הוא משחרר מים בעת תפעול, מקום שמאפשר גישה לתחזוקה, ומקום שלא תופס מטרים יקרים שכבר הקצו לדברים אחרים. אם בתכנון המקורי לא הקצו חדר כזה, פתאום בשלב הביצוע מגלים שצריך לבטל מחסן או חדר טכני, להוציא מהתוכנית עמדה אחרת, ולשנות את כל הצנרת באזור. עלות שינוי כזה בשלב המתקדם של הפרויקט היא עשרות אלפי שקלים, לעתים מאות.
הכשל השלישי הוא חוסר תיאום עם רשות המים ועם תאגיד המים האזורי. בכל אזור בארץ יש דרישות שונות לגבי איפה בדיוק יש להציב את המתקן, איך לסמן אותו, מי אחראי על תחזוקתו, ומה הדוח השנתי שצריך להגיש. אם בנספח הסניטרי לא צוין הסוג המדויק של המתקן, היצרן, מספר הדגם, מיקום הברז המעקפי לתחזוקה, ומיקום נקודות הבדיקה, התאגיד יחזיר את התוכנית. ולאחר ההתקנה, אם המתקן לא נבדק שנתית על ידי בודק מוסמך, אם לא הוגש הדוח לתאגיד, יכולים אפילו לנתק את אספקת המים לבניין. כל אלה הם דברים שצריך להסדיר עוד בשלב התכנון, להגדיר חוזה תחזוקה שנתי כחלק מהוצאות הבית המשותף, ולוודא שהמסמכים מוכנים.
הכשל הרביעי, שהוא לעתים קרובות המפתיע ביותר, קשור למערכת מתזי האש. כיום, התקנים העדכניים מחייבים בכל בניין שיש בו מערכת מתזים גם מתקן מז”ח שמפריד בינה לבין מערכת מי השתייה. הסיבה היא שמים שעומדים בצנרת המתזים שנים, שהיא צנרת מתכת שלא מתחזקת, יכולים להזדהם מקורוזיה ומחומרים אחרים, ובמקרה של ירידת לחץ ברשת הציבורית הם יכולים להתערבב במי השתייה. רבים מיועצי האש מטפלים בנושא הזה, רבים אחרים מניחים שיועץ האינסטלציה יטפל, וזה בדיוק המקום שבו דברים נופלים בין הכיסאות. תיאום מסודר בין שני היועצים, שכולל סימון ברור של המתקן בנספח הסניטרי וגם בתוכנית האש, הוא הדרך היחידה למנוע את הכשל הזה.
הכשל החמישי קשור לתחזוקה לאורך זמן. המתקן הוא לא מכשיר שמתקינים ושוכחים. הוא דורש בדיקה שנתית שמבוצעת על ידי בודק מוסמך מטעם רשות המים. הבדיקה כוללת פעולה של המכשיר, מדידת לחצים, תיעוד והגשת דוח לתאגיד המים. במקרה של כשל בבדיקה, צריך תיקון או החלפה תוך פרק זמן קצוב, ואחרת התאגיד יכול לנתק את הבניין מאספקת המים. הרבה מאוד יזמים שמסיימים פרויקט ומוסרים אותו לבית המשותף, לא מסבירים את החובה הזו לוועד הבית, ובהמשך הוועד עצמו לא יודע על קיומה. שנה אחרי המסירה, כשהבדיקה הראשונה לא בוצעה, מקבלים מכתב מהתאגיד, ומכאן מתחיל סיפור של פאניקה ושל הוצאות לא מתוכננות. ההמלצה הפשוטה היא לכלול בתיק הבית המשותף שמועבר לוועד מסמך ברור עם הסבר על המתקנים שיש בבניין ועל חובות הבדיקה, ולעתים גם לחתום עוד בשלב המסירה על חוזה תחזוקה שנתי עם חברה מוסמכת.
לסיכום, מניעת זרימה חוזרת היא נושא שצריך להופיע על שולחן התכנון בכל פרויקט נדל”ן שאינו דירת מגורים פשוטה. בפרויקטים מסחריים, רפואיים, מלונאיים, חינוכיים, וגם בבנייני מגורים גבוהים עם מערכות נלוות, הטיפול הנכון בנושא הזה מתחיל בשלב הסקיצות, ממשיך לאורך כל התכנון, מקבל ביטוי מפורט בנספח הסניטרי, מבוצע בדייקנות באתר, ומלווה את הבניין לאורך כל חייו דרך תחזוקה שנתית. עלות הטיפול הראויה היא חלק קטן מאוד מהפרויקט, אבל המחיר של אי טיפול הוא יקר משמעותית, ובמקרים של אירוע בריאותי הוא יכול להיות גם משפטי. יזם נבון שמסתכל על הפרויקט שלו לטווח ארוך מבטיח שזה יטופל בצורה הטובה ביותר עוד בשלב הראשון.
מקורות השראה ודוגמאות:
בואו נדבר!
מתכננים פרוייקט הנדסי? ספרו לנו עליו ונחזור אליכם עם פתרונות מותאמים אישית
"פתרונות תכנון יצירתיים לאתגרי הבנייה של היום — כי כל אתגר הוא הזדמנות לעיצוב חכם."
כל הזכויות שמורות לרביד הנדסה בע”מ
עיצוב ובניית אתרים 
דיגיטל