בלוג

אנרגיה אגורה, עמדות טעינה ומחסני סוללות ליתיום.
סיכון האש החדש שמשנה את כללי המשחק בנדל”ן

לפני עשור, אם היית שואל יזם נדל”ן ישראלי איך הוא מתכנן להגן על הבניין שלו מפני שריפות, התשובה הייתה צפויה. מתזים, גלאי עשן, יציאות חירום, מטפי כיבוי במסדרונות, חדר משאבות תקני, ואישור של רשות הכבאות. כל אלה היו ועודם הפתרונות המסורתיים, ושיטתם פועלת היטב במשך עשרות שנים. אבל בעשור האחרון נכנסה אל תוך הבניינים שלנו טכנולוגיה חדשה לחלוטין, שמשנה באופן מהותי את חישובי הסיכון, ובמקביל את כללי המשחק התכנוני. הטכנולוגיה הזו היא סוללות ליתיום יון, והיא נמצאת היום בכל מקום. ברכבים החשמליים שחונים בחניון התת קרקעי, במערכות אגירת אנרגיה שצמודות לפנלים סולאריים על הגג, במחסני לוגיסטיקה ענקיים שמאחסנים סוללות לאלפי מוצרים, ולעתים גם בתוך הדירות עצמן בצורת קורקינטים, אופניים חשמליים וגיבויי חשמל ביתיים.

הסיכון של ליתיום יון אינו דומה לסיכוני האש שאנחנו מכירים מהעשורים הקודמים. כשסוללת ליתיום נכנסת למצב של תרמיק רנואיי, או בעברית בריחה תרמית, מה שקורה בתוכה הוא תהליך כימי מתפרץ שאי אפשר לעצור באמצעים הקלאסיים. הסוללה מייצרת בעצמה את החמצן הדרוש לבעירה, מה שאומר שריסוס מים או קצף לא בהכרח מכבה אותה. הטמפרטורה עולה תוך שניות לאלפי מעלות, גזים רעילים ודליקים נפלטים בכמויות גדולות, ולעתים קרובות מתרחש גם פיצוץ של ממש. וגם אחרי שנדמה שהסוללה כבתה, היא יכולה להידלק שוב שעות או ימים מאוחר יותר, באירוע שמכונה רה אגניציה.

המשמעות עבור יזמי נדל”ן בישראל היא שהפרקטיקה הקיימת של תכנון בטיחות אש לא יכולה פשוט להעתיק את עצמה אל המקרים החדשים האלה. חניון תת קרקעי שמתכנן להציב בו עשרות עמדות טעינה לרכבים חשמליים, כפי שתקנות התכנון והבנייה החדשות מחייבות בכל בניין מגורים חדש, אינו אותו חניון שתוכנן לפני חמש שנים. הסיכון התרחיש הקיצוני אינו עוד שריפה של רכב אחד עם עשרים ליטר דלק, אלא שריפה של רכב חשמלי שהסוללה שלו מכילה מאות קילו של תאי ליתיום, יוצרת ענני עשן רעילים בתוך דקות, ומחממת את הרכבים שלידה עד כדי הצתתם בתגובת שרשרת.

כדי להתמודד עם זה, נדרש שינוי תפיסתי בשלושה מישורים. הראשון הוא תכנון אוורור החניון. במקום מערכת אוורור פשוטה לפליטת גזי פליטה, כפי שתכננו תמיד, נדרש כיום מערכת אוורור מוגברת שמסוגלת להוציא בקצב מהיר מאוד את העשן הצפוף שמיוצר משריפת ליתיום. בכמה תקנים בינלאומיים מתחילים לדבר על הכפלה ואף שילוש של ספיקות האוורור הסטנדרטיות לחניונים שמכילים עמדות טעינה. במקביל, נדרשת מערכת גילוי גזים, לא רק עשן, כי בריחה תרמית של סוללה מתחילה בפליטת גזים עוד לפני התחלת הבעירה הגלויה. גילוי מוקדם בשלב הגזים יכול לספק חלון זמן יקר לפינוי החניון לפני שהאש מתפרצת.

המישור השני הוא תכנון של מערכות הכיבוי עצמן. למרות שמתזי מים לא מצליחים לכבות סוללה ליתיום בוערת, הם בהחלט מצליחים לקרר את הסוללות הסמוכות ולמנוע התפשטות. לכן בחניונים עם עמדות טעינה ההמלצה הבינלאומית כיום היא להגדיל את צפיפות המתזים מעל אזורי הטעינה, ולתכנן מערכת השקייה ייעודית שיכולה להגיע לרכב פגוע באמצעות זרבובים זוויתיים. בנוסף, מתחילים להופיע בשוק חומרי כיבוי מתקדמים, מבוססי מים עם תוספים מיוחדים, שיש להם כושר חדירה טוב יותר אל תוך מארז הסוללה. בפרויקטים גדולים, כמו מחסני לוגיסטיקה שמאחסנים סוללות, או מערכות אגירת אנרגיה שצמודות לפרויקט סולארי על הגג, התכנון הוא לעתים קרובות פתרון של מערכות בידוד מסיבי בין יחידות הסוללה, חדרים מופרדים פיזית עם קירות אש בני שעתיים שלוש, ומערכות פליטת גזי פיצוץ לאוויר חופשי.

המישור השלישי, ואולי החשוב ביותר עבור יזמים בשלב התכנון, הוא ההיבט המיקומי. החלטה כמו האם להציב את חדר מערכת אגירת האנרגיה הסולארית בתוך הבניין או חיצונית לו אינה החלטה של מטר רבוע יותר או פחות. היא החלטה שמשנה את כל פרופיל הסיכון של הפרויקט. ככלל אצבע, אם יש אפשרות פיזית להציב מערכות אגירה גדולות מחוץ לעטיפת הבניין, בקונטיינר ייעודי או במבנה נפרד עם מרחקי בטיחות מתאימים, זו תמיד הבחירה העדיפה מבחינת בטיחות אש. כשאין ברירה והמערכת חייבת להיות בתוך הבניין, נדרש חדר ייעודי עם הפרדת אש מוגברת, מערכת ניטור גזים, מערכת אוורור מהוונת, ולעתים מערכת כיבוי באמצעות גז אינרטי שמיועדת לעצור את הבעירה לפני שהיא הופכת לבריחה תרמית מלאה.

חשוב להדגיש נקודה אחת ביושר. בישראל, בזמן כתיבת מאמר זה, הסטנדרטים המחייבים בנושא מערכות אגירת אנרגיה ועמדות טעינה במגזר הבנייה אינם עוד מאוחדים ומפורטים כמו הסטנדרטים האמריקאיים, ובפרט תקן NFPA 855 ותקן IFC 2024. רשויות הכבאות בישראל מתבססות בינתיים על שילוב של ההוראות הקיימות עם הפרקטיקה הבינלאומית הטובה ביותר, ובמקרים רבים יזמים מקבלים דרישות שונות מאזורי שיפוט שונים בארץ. המצב הזה משתנה במהירות, ובשנים הקרובות צפוי תקן ישראלי ייעודי שייתן וודאות רגולטורית לתחום. עד אז, הגישה האחראית מבחינת יזם היא לתכנן לפי ההמלצות המקצועיות הגבוהות ביותר הקיימות, ולא לחכות לתקן שייצא בשנה הבאה.

בסיכום הדברים, מי שמתכנן היום פרויקט עם חניון רב מקומות, עם מערכת סולארית גדולה על הגג, או עם שטחי אחסון לוגיסטיים, חייב להכניס את גורם סיכון הליתיום אל לב התכנון. הצבת חדרים, מרחקי בטיחות, מערכות אוורור, מערכות כיבוי, וכל הקשור לעמדות טעינה ולמערכות אגירה אינם דברים שמטפלים בהם בסוף הפרויקט. הם דורשים תכנון מקדים ומשולב, יחד עם יועץ חשמל, יועץ מיזוג אוויר, יועץ קונסטרוקציה ויועץ בטיחות אש, סביב אותו שולחן. עלות הטיפול הזו בשלב התכנון מוערכת בכמה אחוזים בודדים מעלות הפרויקט הכוללת. עלות אי הטיפול, אם חלילה מתרחש אירוע, היא חיי אדם וקריסה כלכלית של הפרויקט.

מקורות השראה ודוגמאות:

• Jensen Hughes — Rethinking Fire Protection Strategies for Lithium Ion Use in Data Centers
• Code Red Consultants — Insights and Code Updates
• NY Engineers — Fire Protection Challenges in High-Rise Buildings
• Arup — Fire Engineering Insights